התכווצויות בבטן ולחץ בנרתיק, " זה בגלל הסקס, זה עוד מעט יירגע ויעבור " אני אומרת לעצמי ומתהפכת לצד השני , אבל כל פעם שאני כמעט ונרדמת מגיעה עוד התכווצות, אני נושמת, מתהפכת , נרדמת ועוד התכווצות ולא נעים לי לשכב יותר אני לא מוצאת את עצמי ואת מקומי על המיטה ולא טוב לי בבטן, אני רצה לשירותים ומשלשלת, איזו הקלה... ועוד התכווצות והגוף נזרק קדימה נשען על הכיור, האגן זז במעגלים והקול הנמוך בוקע מגרוני וסוף סוף אני מבינה שהחלה לידה .

שי שומע אותי וקופץ מהמיטה , מסתכלים אחד על השני ומבינים שהרגע שחיכינו לו כמעט שנה הגיע. והעיניים נוצצות והלב מתפקע מהתרגשות,שמחה, מהדריכות שבהמתנה הממושכת שבאה לקיצה והציפייה לראות אותו כבר...

ואיזה כיף שנשארים פה בבית, בשקט שלי, באינטימיות שלנו .

אני ממשיכה לנוע בבית ושי אחוז התרגשות. שוטף כלים, מסדר, מדליק נרות, שם מוסיקה, לא יודע מה לעשות עם עצמו. ואני כ"כ אוהבת אותו, האיש שאיתי, נסחף אחר כל השיגעונות שלי ובמהרה הופך למשוגע הראשי. מאפשר לי להגיע לאמת הפנימית שלי ותומך ומחבק ואוהב אוהב אוהב...

והבטן שוב מתהפכת ואני רצה להקיא, ועוד התכווצות. אני כבר לא רוצה לבד ושי בא במהרה ומעסה את הגב אבל זה לא מקל. ההתכווצות היא בעיקר בבטן התחתונה ואני רוצה שיבוא מנוף וירים לי אותה כמה שיותר גבוה אז שי שם יד בחלק התחתון של הבטן ומרים אותה ... אוי... איזו הקלה... ושוב מקיאה ושוב משלשלת ושוב התכווצות וכבר א י ן ל י כ ו ח שמישהו בבקשה יעצור את זה לרגע.

4:45 מעבירים את בר לסבתא ומחליטים לצלצל לרונית, היא שומעת אותי נוהמת ומחליטה שהיא יוצאת לדרך ובינתיים אני הולכת לשכב במיטה.

הגוף הולך ונחלש והמחזוריות של התכווצות , הקאה והתעלפות על המיטה מתישה כהוגן.

רונית מגיעה ואני הרגשתי שכרגע נכנס לי הביתה מלאך שיביא לי את הישועה, את ההקלה ויטווה לי את הדרך לצאת מהלופ שאליו נכנסתי. וכך היה.

הייתי בפתיחה של 3 ס"מ, מבחינתי חוסר התאמה משווע לתחושות שלי ולצירים של דקה כל 2.5 דקות. והמלאך שאל " גלית, מה קורה? איפה את?" וזה הספיק. "ככה גם היה בלידה הראשונה, הקאתי, שלשלתי, התייבשתי, כל האינטנסיביות הזו, וכמו אז תצטרכי לתת לי עירוי של נוזלים ....."

ואז הבנתי, ואז ראיתי איך במו ידיי, במו מחשבותיי יצרתי את המפלצת שממנה חששתי. ואם אני יצרתי אותה אני גם יכולה להעלים אותה...

קמתי מהמיטה, נשמתי עמוק, שתיתי קצת, נגסתי בתאנה ויצאתי עם שי החוצה. האור הפציע, לפנות בוקר של יום השבת, אחרי שהעלמתי את המפלצת יכולתי לשים לב שהכול מתנהל בדיוק כמו שדמיינתי. השעה, השקט, הלבד שלנו התאריך, הכול היה מושלם. טילנו במטע הפקאנים שמאחורי הבית עוברים מעץ לעץ ובכל התכווצות נשענים, רוקדים, נוהמים וממשיכים לעץ הבא. וכבר אין לופ ואין בחילה והבטן לא מתהפכת. ויש מרחב נשימה ויש רוגע ויש הקלה ויש חיוך.

קטפנו קצת תאנים מהעץ וחזרנו ...

07:00 פתיחה של 7 ס"מ ואני נכנסת לבריכה.

אוי , כמה שאני אוהבת מים, איזו הקלה ...

ובכל ציר אני כמו דג , כמו דולפין, בתנועות חוזרות מכניסה ראש וכתפיים ומרעידה שפתיים ואז יוצאת לוקחת אוויר ושוב...

וכשניתן לנוח אני נחה, מרפה , צפה על הגב. שי תומך בראשי ומאפשר לי לעוף, לשחרר כל מה שמיותר, כל שריר עייף וכל מחשבה ולתת לכוח נסתר ,גדול וחזק ממני לקחת חלק בתהליך.

הגוף נע מעצמו, שום מחשבה שכלית לא מניעה אותי רק זיכרון למכתב שיושב במגירה שלידי וכתובות בו המילים " אמא אני מחכה לך...."

8:00 פתאום לחץ. "רונית, אני יכולה ללחוץ?" והיא מזכירה שרק אני יודעת מה נכון לי, מה הגוף שלי מבקש וכל מה שנותר הוא להיענות לו.

ולחצתי וזה הרגיש לי מאולץ, מכוון מידי אז הפסקתי ורק נשמתי... והרגשתי איך הראש שלו יורד בתוכי לאט לאט ועוד נשימה ועוד נשימה ופתאום צריבה חזקה ובמקום לצעוק אני לוקחת שאיפה עמוקה וארוכה ו...עצירה... כמה שניות של שקט ואז יחד עם הנשיפה מגיעה הקלה עצומה, שחרור...... והראש בחוץ.

אני לא מעכלת, אני לא קולטת אני מאושרת.... ו...

הוא נפלט ממני לתוך המים .

איפה אתה??? המים אדומים ואני לא ממש רואה.

רונית שולפת אותו מהמים, אני נשענת אחורה על דופן הבריכה ואוחזת בו,

כל-כך קטן, מתוק ויפה .

לו ניתן היה לכווץ את תחושת האלוהות לרגע אחד יהיה זה הרגע הזה.

אני לא מאמינה, רק שנתיים עברו וכבר שכחתי איך אוחזים ברך הנולד.

שי מחבק מאחור, נפעם ומתרגש מהפלא.

כך נשארנו בבריכה כשעה . פיו מחובר לציצי, טבורו לשלייה וגופו הערום על גופי בתוך המים החמימים.

איזה שקט, איזו שלווה, איזו התחלה נפלאה לחיים האלו.

איזו מתנה נפלאה נתתי לעצמי ולמשפחתי.

ללדת בבית, ללדת בכבוד, ללדת לבד.

תודה לך רונית שהיית שם בנוכחות משרת ביטחון ועם זאת לא מתערבת.

ועם האינטואיציות המדהימות שלך ידעת להגיד מעט אבל המעט היה מדויק להפליא.

באהבה

גלית הלוי-הרמן